הפרד ומשול

                                              הפרד ומשול

מה בין אלוהים ודרכיו לבין השיטה המגונה הידועה כ"הפרד ומשול"? שיטה זו מתוארת בקצרה בוויקפדיה: הפרד ומשול הוא מונח פוליטיקה ובסוציולוגיה שמקורו בלטינית   "divide et impera" . משמעותו צירוף של יכולוגיה מדינית, אַסְטְרָטֶגְיָה צבאית  ואסטרטגיה כלכלית שלפיהן ניתן להשיג ולשמור על עוצמתו של השולט על ידי פיצול העוצמה המצויה בידי האחרים לנתחים קטנים.

כמי שמאמינים בקיומו של האל, הבה נשאל את עצמנו שאלה נוספת: האם רצוי שהוא ימשול באנושות? האם אנו, כבני אדם, זקוקים להנהגתו של אלוהים? האם כתבי הקודש מתמקדים או עוסקים במלכותו של האל? ביחזקאל פרק כ' פסוק 33 נאמר: חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם. אם כן, לדבריו, כך או אחרת הוא הריבון ובין אם נקדם בברכה את הנהגתו ואפילו אם נתנגד לה, המלה האחרונה היא שלו; הוא הבורא ואנחנו החומר ואת זאת כמובן לא ניתן לשנות, כנאמר בישעיהו ס"ד 7: וְעַתָּה יְהוָה, אָבִינוּ אָתָּה; אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדְךָ כֻּלָּנוּ.  ועוד - כִּי-יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעֹשֵׂהוּ לֹא עָשָׂנִי, וְיֵצֶר אָמַר לְיֹצְרוֹ [שהוא] לֹא הֵבִין (ישעיהו כ"ט 16)? התנגדות לעובדה מוגמרת זו היא כמובן אבסורדית מיסודה ומעמידה את השולל אותה במקום בו נמנעות ממנו ברכות יוצרו, שכן הבורא מכריז שברכותיו חלות עלינו כשאנו עובדים אותו בשמחה ובטוב לבב (ראה דברים כ"ח 47).

מה, אם כן, עניין "הפרד ומשול" לשלטונו הבלתי ניתן לערעור של האלוהים, היוצר, הבורא והמקור הראשוני לכל? הבה נפנה לתיאורי הבריאה הראשוניים הכוללים בין היתר, באופן מובנה וכברירת מחדל, גם את עובדת משלותו הבלתי מעורערת של מחולל הבריאה. כבר בפסוק הרביעי עוסק האל במלאכת ההבדלה, כשהוא מפריד בין החושך והאור. ביום השני לבריאה הוא מבדיל בין המים אשר מתחת לרקיע לבין אלו אשר מעל לרקיע. ביום השלישי לבריאה הוא מקצה איזור למים ומפרידם מן היבשה, כאשר בסיימו את בריאתו ביום השישי הוא מפריד את זה הבא אחריו (את השבת) מיתר הימים. לבסוף, בבוראו את ה"עזר כנגדו" של האדם הוא עושה זאת כשהוא גורע מהאחרון את אחת מצלעותיו וממנה "בונה" את בת זוגו.

נראה, אם כן, שעל מנת ליצור, לברוא, לבנות ולהקים תשתיות ראשוניות השתמש ריבון העולם בעקרון ההפרדה, כאשר ניתן להגדיר זאת כ"פירוד לצורך בנייה וחיבור". דבר זה בולט במיוחד בהפרדת האישה מן האיש רק על מנת לחברם מחדש ל"בשר אחד". אמנם בשלב ראשוני זה קו הפעולה בו נוקט האלוהים אינו על מנת להשליט את מרותו (שהייתה עדיין מקובלת ללא עוררין), אך אם נפנה להמשך הכרוניקה המקראית נראה שלא אחת עיקרון ההפרדה או ההבדלה (והחיבור המחודש – המיידי או המאוחר) מהווה נתון בלתי נפרד מהשתתת והשבת1 שלטונו של הבורא על ברואיו באופן כזה או אחר.

פירוד וניתוק בימי האבות

תכנית הישועה לצורך התיקון המתבקש בעקבות חטא האדם, נכנסה לתוקף באופן מיידי כאשר אלוהים הבטיח שזרע האישה ימחץ את ראש הנחש. פעילות הגאולה המתמשכת מוצאת ביטויה באמצעות אבותינו, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, כאשר לבד מיצחק, כל האחרים התנתקו במהלך חייהם מהארץ המובטחת, מי זמנית ומי לצמיתות. כל זאת כחלק מהתוכנית שתחזיר בסופו של דבר את צאצאיהם ותחברם מחדש לאותה ארץ עצמה, תחת שלטון האלוהים, כאשר 400 שנות גלות במצרים, יציאת מצרים וכניסה לארץ כעבור 40 שנה מהווה את אחת הדוגמאות המובהקות של העיקרון אחריו אנו עוקבים. הפירוק והחיבור המחודש ממשיך ללוות אותנו בתקופת מלכי ישראל. לאחר שלושה מלכים שמלכו על הממלכה המאוחדת, זו התפצלה. לכאורה מאורע מעציב שעל פניו נראה שעלול היה להכשיל את תוכנית התיקון האלוהית. . .

הבה נעקוב בקצרה אחרי השתלשלות המאורעות וההשלכות שלהן על העתיד (לפי הנאמר בנבואות). מכיוון שמדובר ב"ישראל" - שאינה רק ממלכה תנכית, בנו בכורו של אלוהים (עיין שמות ד' 22), אלא גם, תוך שימוש בדימוי אחר, "כלתו" של המלך (עיין ישעיהו נ"ד 5) – הרי שהפירוד בין שני חלקי העם מסמן גם קלקול במערכת היחסים עמו. ברם, האיחוד המחודש שיתקיים בעתיד יהיה בעל איכויות גבוהות בהרבה ממערכת היחסים שהתקיימה קודם לכן. בעקבות הפירוד הדרמטי וארוך השנים - ועם זאת ההכרחי - שבין אלוהי ישראל ועמו ואף בין שני חלקי העם, יסמן האיחוד העתידי את משלותו המושלמת.

אלוהים קורע את ממלכת ישראל

שלטון שלושת מלכי ישראל הראשונים (שאול, דוד ושלמה) חל על כל עם ישראל (לבד משבע השנים ומחצה בהן מלך דוד על יהודה בנפרד). אולם נאמר, וַיִּתְאַנַּף יְהוָה, בִּשְׁלֹמֹה:  כִּי-נָטָה לְבָבוֹ, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַנִּרְאָה אֵלָיו, פַּעֲמָיִם וְצִוָּה אֵלָיו, עַל-הַדָּבָר הַזֶּה, לְבִלְתִּי-לֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים; וְלֹא שָׁמַר, אֵת אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה.  וַיֹּאמֶר יְהוָה לִשְׁלֹמֹה, יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה-זֹּאת עִמָּךְ, וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ--קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת-הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ, וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ (מלכים א' י"א 9-11 ). "קריעה" זו חלה בעקבות סירובו של המלך החדש, רחבעם בנו של שלמה,  להיענות לתביעה להקל מעול העבודה והמיסים שהטיל שלמה על בני השבטים שלא היו מיהודה (מלכים א' י"ב 3-14). בני ישראל הממורמרים הכתירו למלך את ירבעם. אולם יש לתת את הדעת על כך שעובדה זו נקבעה עוד מראש, כפי שראינו מהנאמר לעיל בפרק י"א במלכים א', כאשר בנוסף לנאמר לשלמה, אלוהים שלח את הנביא אחיה השילוני אשר המחיש לירבעם במעשה ובמילים את העתיד להתרחש:  וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה, בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו; וַיִּקְרָעֶהָ--שְׁנֵים עָשָׂר, קְרָעִים וַיֹּאמֶר, לְיָרָבְעָם, קַח-לְךָ, עֲשָׂרָה קְרָעִים:  כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה, וְנָתַתִּי לְךָ, אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד, יִהְיֶה-לּוֹ--לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ, מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין, לִכְמוֹשׁ אֱלֹהֵי מוֹאָב, וּלְמִלְכֹּם אֱלֹהֵי בְנֵי-עַמּוֹן; וְלֹא-הָלְכוּ בִדְרָכַי, לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי--כְּדָוִד אָבִיו.   וְלֹא-אֶקַּח אֶת-כָּל-הַמַּמְלָכָה, מִיָּדוֹ:  כִּי נָשִׂיא אֲשִׁתֶנּוּ, כֹּל יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֹתוֹ, אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְו‍ֹתַי וְחֻקֹּתָי. וְלָקַחְתִּי הַמְּלוּכָה, מִיַּד בְּנוֹ; וּנְתַתִּיהָ לְּךָ, אֵת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים. ְלִבְנוֹ, אֶתֵּן שֵׁבֶט-אֶחָד--לְמַעַן הֱיוֹת-נִיר לְדָוִיד-עַבְדִּי כָּל-הַיָּמִים לְפָנַי, בִּירוּשָׁלִַם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי, לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם. וְאֹתְךָ אֶקַּח--וּמָלַכְתָּ, בְּכֹל אֲשֶׁר-תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ; וְהָיִיתָ מֶּלֶךְ, עַל-יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה, אִם-תִּשְׁמַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ, וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי וּמִצְו‍ֹתַי, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד עַבְדִּי--וְהָיִיתִי עִמָּךְ, וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת-נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בָּנִיתִי לְדָוִד, וְנָתַתִּי לְךָ, אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַאעַנֶּה אֶת-זֶרַע דָּוִד, לְמַעַן זֹאת--אַךְ, לֹא כָל-הַיָּמִים (פסוקים 30-39). בנוסף, מאוחר יותר, כאשר רחבעם ניסה לצאת למלחמה, כשהוא מגייס את יהודה ובנימין נגד השבטים הפורשים, נאמר לו מפורשות על ידי שמעיה "איש האלוהים": כֹּה אָמַר יְהוָה, לֹא-תַעֲלוּ וְלֹא-תִלָּחֲמוּן עִם-אֲחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ--כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה, הַדָּבָר הַזֶּה... (מלכים א' י"ב 24).

ובכן, כדאי לעמוד כאן על שתי נקודות עיקריות. אלוהים מדגיש וקובע שהתפלגות עם ישראל לשני חלקים, ישראל ויהודה, מאיתו היא. שנית, באומרו לירבעם כי הוא קורע את מלכות דוד ומפצל אותה, ואף "מענה את זרע דוד", הוא מסייג את דבריו ומוסיף: "אך לא כל הימים". כלומר בעתיד פני הדברים ייראו אחרת, ובעיקר נכון הדבר לגבי בית דוד (או זרע דוד). אם כן, מן הסתם מצריכה משלות אלוהים האולטימטיבית בעתיד את הפיצול הזמני שתואר לעיל.

שני גורלות, שני ייעודים

לכל אחת משתי החטיבות שהרכיבו את עם ישראל נועדו גורל וייעוד שונים. הנביא הושע מיטיב לתאר זאת כשהוא מכריז את דבר אלוהים כלפי ישראל: הִשְׁבַּתִּי, מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל (הושע א' 4), בעוד ירמיהו מכריז על הגט הכריתות שהיא קיבלה מאלוהים: וָאֵרֶא, כִּי עַל-כָּל-אֹדוֹת אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל, שִׁלַּחְתִּיהָ, וָאֶתֵּן אֶת-סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ (ג' 8). הושע מוסיף ומרחיב, בהגדירו את חלק זה של העם כ"לא עמי" ו"לא רוחמה" ועם זאת "יזרעאל" (כשלאחרון משמעות כפולה של לזרות ולפזר, אך גם לזרוע ולהרבות), כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל--כִּי-נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם (הושע א' 6ב'). יחד עם זאת, הוא גם מנבא כי "לא עמי" עתיד יום אחד להיקרא "עמי", ו"לא רוחמה" תהפוך ל"רוחמה". אולם לגבי בית יהודה פסיקתו שונה בתכלית: וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם, וְהוֹשַׁעְתִּים בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וְלֹא אוֹשִׁיעֵם בְּקֶשֶׁת וּבְחֶרֶב וּבְמִלְחָמָה, בְּסוּסִים, וּבְפָרָשִׁים (פסוק ז), כאשר הכוונה היא מחד לכיבוש האשורי ולהגליית עם ישראל, ומאידך, להשלכות מרחיקות הלכת שנועדו לאירוע זה. עם יהודה מעולם לא הפך להיות "לא עמי" בעיני אלוהים. כלומר זהותו ושייכותו בדרך זו או אחרת לאלוהים לא בוטלה או פגה אף פעם. לבד מן הנאמר כאן במילותיו של הושע, קיימות נבואות רבות מאד העוסקות בסוגיה זו של חלוקת העם והעתיד השונה שנועד לכל אחד מחלקיו (לדוגמא, בישעיהו י"א 12 מדובר על "נפוצות יהודה" לעומת "נדחי אפרים". בזכריה פרק י' מצוי תיאור יהודה הלוחמנית לעומת בית יוסף הנושע).

וכאן אנו חייבים לשאול, מה מבקש אלוהים להשיג בפיצול העם? כיצד מקדמת הפרדה זו את תוכניותיו למשול ולהשליט עלי אדמות את השלטון הצדק שלו באחרית הימים?

ושוב עלינו לחזור להכרזות מכוננות ונבואיות שקבעו את העתיד להתרחש. היכן חל הפיצול הראשוני בעם ישראל, או בקרב אלו שהיו אבותיו של העם? ואמנם, פירוד התרחש כבר בין בניו של אברהם, יצחק וישמעאל, אולם בחינת הכתובים תוכיח שהללו לא נועדו להתאחד, כשם שדבר זה נכון גם לגבי גורלם השונה של כל אחד מבניו של יצחק, יעקב ועשו. אולם בנוגע לבניו של יעקב ההפרדה (פירוד לצורך חיבור) מסתמנת ונרמזת עוד בטרם הגיעו הללו לכנען, בשובו של אבי המשפחה אל ביתו לאחר 'גלות' פדן ארם ולפני המפגש הרה הגורל עם אחיו עשו: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ; וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים--לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר, אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ--וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה (בראשית ל"ב 8,9). שנים רבות מאוחר יותר, בהיותו על ערש דווי, יעקב מברך את יוסף ושני בניו, כשהוא קובע במילים ובמחווה סמלי את עתיד פלג זה של המשפחה. כשהוא ממיר את בכוריו, כלומר את ראובן ושמעון, בבני יוסף הוא למעשה מעניק את מעמד הבכורה לבנו האהוב באמצעות שני הבנים הללו – אפרים ומנשה (ראה בראשית מ"ח 5). אפרים, הצעיר מבין השניים, זוכה לתפקיד המכובד (עיין גם דברי הימים א' ה' 1) בניגוד לדרך המקובלת. אולם כשיברך את יתר בניו (בראשית מ"ט), הוא יקבע (פסוק 10) שהשלטון יהיה בידיו של יהודה (ומכאן קיום ההבטחה והקמתו של בית דוד). אף על פי כן יהודה לא קיבל את ה"מנה הכפולה" שהעניק יעקב ליוסף (כשכל אחד מבניו הפך לשבט בפני עצמו). שכן בסומכו ידיים על הבן הבכור היה האב מעניק לו פי שניים ממה שהעניק לכל היתר (על מנת שבעת צורך יוכל לפדות, לקנות, לשלם עבור בן משפחה שנקלע לצרה מכל סוג, ראה דברים כ"א 17). במעשיו ובדבריו פיצל יעקב את הבכורה בעם ישראל, כאשר ההנהגה, כאמור, שהיא חלק בלתי נפרד מתפקיד הבכור, נמסרה לידי יהודה (דבר שמיטיב לבוא לידי ביטוי בהרבה מהאירועים התנכיים, כשיהודה נזכר ראשון, פועל ראשון ומנהיג את האחרים), אולם את האמצעים הכלכליים והיכולת לסייע לאחרים הוא העניק ליוסף, באמצעות אפרים ומנשה. ואכן, שבטי יהודה ואפרים הופכים להיות משמעותיים ביותר בחיי האומה עוד טרם פיצולה.

עוד בברכתו את יוסף מייעד לו יעקב עתיד כלכלי מזהיר (בראשית מ"ט 22-26), כאשר יוסף, כיחיד, מימש והגשים זאת באופן אישי עוד לפני כן. בברכתו את אפרים ומנשה קובע ישראל (כפי שהוא נקרא באפיזודה של הענקת הברכות) שהללו ירבו כדגים, ואחר כך הוא מוסיף ומדגיש שזרע אפרים יהיה "מלוא הגויים" (בראשית מ"ח 16, 19). כך שבעוד השלטון נתון בידי יהודה, הרי השפע וההתרבות העתידית הם מנת חלקם של בני יוסף. בהבטחות המכוננות שנתן אלוהים לאברהם, ליצחק וליעקב הוא הבטיח, בן היתר, שזרעם ירבה מאד. עכשיו, בעקבות הברכה שניתנה ליוסף ובניו, וגם מתוך נבואת הושע לבני ממלכת ישראל ממש לפני שהגיעה לקיצה, מתברר איזה חלק של העם יגשים התרבות זו. וכך, כדי למלא את הבטחתו לאבות להרבות את זרעם כחול אשר על שפת הים, כעפר הארץ וככוכבי השמיים בחר אלוהים באותו חלק של העם בו הוא קץ, עד כדי דחייתו כבעל המגרש את אשתו (עיין ירמיהו ג' 8) ושאותו הוא "נאלץ" להדיח ולפזר בין כל העמים עד הפיכתו ל"מלוא הגויים", כדבריו של ישראל אבי האומה.

שישראל/יעקב מתאר את בנו יהודה כ"מחוקק", הוא מוסיף כי לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה (בראשית מ"ט 10), כלומר שרביט השלטון. על כן יהודה נועד להיות מקור למלכי ישראל ולמשיחו, אולם לא זאת בלבד. תורת ה' גם היא ננצרה והשתמרה על ידי יהודה, שכן לו ולצאצאיו נועדה משימה זו. לכן נאמר על ישוע, "כאשר מלאה העת שלח אלהים את בנו, ילוד אישה וכפוף לתורה" (גלטיים ד' 4), כמו גם, "ישוע המשיח אדוננו, שלפי הבשר מוצאו מזרע דוד" (אל הרומיים א' 3). וכך, בעוד עם יהודה מקפיד על מצוות התורה ומשמרן2 ובעצמו משתמר על מנת להוציא מתוכו את משיח ישראל המובטח, עם ישראל/יוסף/אפרים מתרבה כדגים (זוכרים את "וידגו לרוב" מברכת יעקב בבראשית מ"ח 16?) בקרב העמים והופך ל"מלוא הגויים", וכך גם ממלא את ייעודו. מיצוי הייעוד המשותף של השניים הללו לא יוכל להתרחש ללא הפירוד והפיצול שקדם לכך.

האיש והאישה – אלוהים ועמו

כששני חלקי עם ישראל יחברו יחדיו, וזה הינו נושא נפרד לענות בו, אזי תהיה משלותו של אלוהים על פני האדמה לעובדה מוגמרת ומושלמת, בדיוק כשם שעל מנת שהאיש והאישה יוכלו לחבור לבשר אחד היה צורך לפרק את האיחוד הראשוני (שהרי כתוב, וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם, בראשית א' 27, וזאת עוד בטרם הרדמת האדם והוצאת הצלע שממנה נבנתה האישה). עקרון זה מתקיים גם במערכת היחסים ובתפקיד שנועד לעם ישראל המאוחד, ועוד יותר מכך בנישואי ישראל לאלוהיה, נישואים שאינם יכולים להתממש בטרם כל אחד מן הצדדים חווה מיתה. מיתה...?!  כן, מיתה! הכיצד? את זאת נשאיר לפעם הבאה.